שו"ת מהרי"ל, מפתחות נ״ד

54 שו"ת מהרי"ל פתח ↗

הנה יש הרבה בני אדם כשיבאו אצלם עניים ואין להם מעשר מזומן. אז נותנין ומלוים להם ומתנים בינם לבין עצמם כשירוויחו בממונם אז יעכבו המעשר לעצמו עד שיגבו מה שנותני' לעניים מן הקרן: ותמיהני על זה איך רשאי להתנות בינם לבין עצמם בלי ידיעת העניים ומה מועיל התנאי בלא ידיעת העניים. הא אמרינן במתני' במסכת גיטי' פרק כל הגט. המלוה מעות את הכהן ואת הלוי את העני להיות מפריש עליה מחלקו מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי או שמא העשר העני מתו צריך ליטול רשות מן היורשים עכ"ל. משמע דווק' כשהתנ' עם הכהן ועם הלוי להיות מפריש עליה' מחלקו אז רשאי לעכבו לעצמו. וכן משמע בגמ' בבריית' דקתני המלוה מעו' את הכהן כו'. עד ופוסק עמו בשער הזול. אלמא מיירי דווקא כשהתנה עמהם. וא"ל דאפי' בלא תנאי נמי רשאי אבל כשהוא לעכב לעצמו בשער הזול לפי זה צריך להתנות. א"כ אמאי תנא במתני' צריך ליטול רשות מן היורשים דאם הוא רשאי לעכבו לעצמו בלא תנאי מה צריך ליטול רשות: ודוחק לומ' דמתניתי' קתני המלוה מעות משמע דווק' בהמלוה יכול להתנות. אבל הנושא לא. וכ"ת דמתני' מיירי דווק' במעשרו' ובתרומה שהוא דאוריית' משום הכי צריך להתנות להפקיעו מקידושייהו ויהא חולין ביד המלו'. אבל מעות מעשר שאנו לוקחי' מן הריבית אינו אלא מנהג משום הכי אינו צרי' להתנות מ"מ כיון שיש לו סמך מן המקרא עשר תעשר דמיירי בכל עישורא ומשום הכי אנו לוקחי' מעשר מכל דבר א"כ מי יתירנו להתנות בלא ידיעת העניים. ועוד כי מת העני האיך רשאי שוב לעכב לעצמו. או נאמר כיון דעיקר תקנה דמתני' שיכולין להתנות עם הכהן והלוי והעני היינו בשבילם שימצאו מלוים להם בעת צרכם. וכן פר"ש כת"ק דתקנה היה להם לכהן וללוי ולעני משום הכי תיקנו ב"ד כך שהבעל הבית יעכב לעצמו התרומה והמתנה עד אשר יגבה מה שהלוה להם. וה"נ גם עתה בזמן הזה תקנה היא לעניים כדי שהבעל הבית לא יאמץ את לבבו ולא יקפוץ ידו מליתן להם בכל עת: ואע"ג דלמדתני רבי' כי קאי מר בהאי מסכת' לא תשיילי במסכת' אחריתי' אי לאו דגברה רבה את וכל רז לא אנם לך ש"ל ידעתי בך מה שכתבתי לעיל מדקתני המלוה משמע דווקא המלוה אבל הנושא לא. זה אינו דהמלוה דקתני היינו נותן שהרי הלוה אינו חייב לפרוע וזכה הלה מה שבידו פי' העני זכה מה שבידו: ומשום דלא שייך למיתנא הנותן מחמת התנאי משום הכי קתני המלוה והכי קאמר הנותן דרך הלואה פי' שהמתנ' על הנתינה: תשובה ההוא דמלוה על מעשרותיו הנה כתב בא"ז וז"ל כן כל אדם המלוה על מעותיו מעשרותיו ועל צדקותיו שרגילים ליתן וליטול כשיבואו לידו ואינו גבאי צדקה נפרעו אינו צריך ליטול רשות עכ"ל סימני א"ז. והנה קיצר ולא פי' הראי'. וא"ז גדול אין בידי אבל באביאסף פי' וז"ל אבל אם אדם המלוה על צדקותיו ועל מעשרותיו שרגיל ליתן וליטול כשיבואו לידו ואין גבאי צדקה. דמי להא דתנן בפרק כל הגט המלוה מעות את הכהן כו' מתני': ותניא ראבי"ה או יתן ויפריש עליהן בחזקת אותו השבט מת העני מפריש בחזקת עניי ישראל משמע לכאורה דלא יפסיד המלוה או המפריש וכ"ש המלוה על כיס של צדקה שאינו מיוחדת לעני אחד אלא לכל יד עניים. עניים גופי' ניחא בהכי כדאמרינן בשנים אוחזין גבי ילקט בנו אחריו והוצרכו להאריך כו'. כדאיתא במרדכי פר' כל הגט. אלא שהמרדכי לא הביא כל דבריו וסוף דברי אביאסף אבל אם יחד לעני אחד ושוב ידע שהעשיר ויתר וזכה העני מה שבידו. עכ"ל: וזה עיקר קשיותך כשידוע שמא העני או העשיר. ומה שהביא ראי' מראבי"ה אין מביא דההוא במלוה בב"ד מיירי ומנלן בלא ב"ד ואולי סמך אהא דעניים גופי' ניחא להו כדלעי'. וגם זה תימ' דנהי דקי"ל כר' יוסי דעשה שאינו זוכה כזוכה כדפס' שמואל פ"ק דב"ב. מ"מ חזינן דמוקי עולא הכא כר' יוסי ואפילו הכי מת צריך ליטול רשות. וכ"ת דלא סבירא להו כדעולא אלא כדרב שמואל ונימא דלר' יוסי עשו את שאינו זוכה כזוכה לגמרי וניחא להו לעניים כו'. אפילו מת אין צריך ליטול רשות: א"כ לישני דלא מוקמינן כר' יוסי מהאי טעמא. ולא משום כיחידאה אלא מוקמינן דקשה על זה הא שמואל פסק כרבי יוסי כדהקשו התו': ונ"ל ליישב דקאמר האי טעמא משום אביי לית ליה האי טעמא פרק קמא דב"מ דעני' גופי' כו': ועם כל זה אינו מיושב כשנודע לי בודאי שהעשיר העני: אלא נ"ל דשאלתך לא דמי כלל למתני' דהתם המלוה זוזי כדמוכח כו' שמעתתי' בגמרא דמיירי דרך הלואה ובדרך מקח וממכר. כדאמר עליהם אם בא לחזור או שער בזול כו': וכן סוגיא. אבל השתא בזמן הזה העושים כן נותניס לזה לגמרי הן ירויח הן לא ירויח. הא בתורת צדקה ואלו המעות בעצמם נותנים ערב למעשר על הריוח העתיד ליפול ושעדיין חייב הגוי: וכ"ת הוא עדיין לא בא לעולם והאיך נתפס שם מעשר על אלו מעו'. הא ודאי בתרומות ומעשרות דאוריית' אין. להפריש כלל בכה"ג אפי' מן התלוש על המחובר. אבל זה על זה אין לחוש למעשר כספים הגע עצמך אין מעשרי' שלא מן המוקף או ממין החדש על שאין ממין החדש פירות שנה זו על שעבר'. וכמה חומרו' דנהיגי במעשר דאוריית' ומהאי טעמ' במעשר כספים דרבנן היתר הגדול מהר"י אופנהיים בתשוב' להאכיל לאביו ולאמו דבדאורייתא תבא לו מאירה והמרבה במעשרותיו מקולקלי' ומאכיל הלוי או העני טבל. והכא במעשר דידן משובח ותבא לו ברכה עד בלי די. וכן המקדימו ונדמהו להא דתרומת הלשכה דתורמין על העתיד לגבות והשת' נמי יהא מעשר ויוצא ידי נתינ' והוא שביד גוי תולין מהשת' ואם פיחתה פיחתה לו אבל כל מעשרותיו העתיד ליפול משועבדים לו עד שיפרע ואדעת' דהכא הפריש השתא וכל זה איפכ' ממה שכתבת גרעת כח הנותן מהמלוה. וכתבת שאין חייב לפרוע. זה אינו דהא לא קאמר בגמרא אלא דלית לי' לידי כו'. אלמא כי אית' לחייב פי' שהי' נותן לו המתנ'. וחוזר ונפרע ממנו: על כרחך אי הוה הכי הוי מקבל המתנ' וכן כי מזכה לו ע"י אחר משו' דאין להפריש מעשר דאורייתא עד אחר מרויח לו ולא מצי לאוקמי מתני' בנדון דידן שנותן עכשיו לשום מעשר: ועוד מעשר קתני בהדי':

1 כשאין לאדם מעות מעשר ובאו עניים לביתו לוה ונותן להם משלו וכשיהיו לו חוזר וגובה מה שנתן:

שו"ת מהרי"ל א׳ »